מה שאני כותב כאן הוא בסיסי ביותר, אני לא נכנס כאן לעומקו של עניין.
מי שרוצה להתעמק הנה כמה ספרים מומלצים:
A history Of Western Music בהוצאת נורטון
Counterpoint – The Polyphonic Vocal Style Of The 16th Century נכתב ע"י Knud Jeppesen
Harmony and Voice Leading נכתב ע"י Aldwell
חלק א:
המודוסים התחילו ביוון העתיקה, איש בשם קלאונידיס פיתח זני טטרקורדים שבנויים על מרווחים קבועים של חצי טון או טון.
הזן הראשון היה זן הקווארטה, היו בו 4 תווים והוא היה מחולק ל-3 קטגוריות:
1.חצי טון, טון, טון.
2.טון, טון, חצי טון.
3.טון, חצי טון, טון.
הזן השני היה זן הקווינטה, היו בו 5 תווים והוא היה מחולק ל-4 קטגוריות:
1.חצי טון, טון, טון, טון.
2.טון, טון, טון, חצי טון.
3.טון, טון, חצי טון, טון.
4.טון, חצי טון, טון, טון.
הזן השלישי היה זן האוקטבה, היו בו 8 תווים והוא היה מחולק ל-7 קטגוריות:
1.מיקסולידיאן, מסי עד סי, בנוי מזן קווארטה 1, ואחריו זן קווינטה 1.
2.לידיאן, מדו עד דו, בנוי מזן קווארטה 2 ואחריו זן קווינטה 2.
3.פריג'יאן, מרה עד רה, בנוי מזן קווארטה 3 ואחריו זן קווינטה 3.
4.דוריאן, ממי עד מי, בנוי מזן קווינטה 1 ואחריו זן קווארטה 1.
5.היפולידיאן, מפה עד פה, בנוי מזן קווינטה 2 ואחריו זן קווארטה 2.
6.היפופריג'יאן, מסול עד סול, בנוי מזן קווינטה 3 ואחריו זן קווארטה 3.
7.היפודוריאן, מלה עד לה, בנוי מזן קווינטה 4 ואחריו זן קווארטה 1.
השמות שקלאונידיס נתן ל-7 המודוסים היו על שמות אזורים ביוון, ועפ"י המודוס הנפוץ באותו אזור.
בהמשך יהיה אפשר לראות שלא נשאר כמעט כלום מאותם מודוסים, הבעייה במודוסים של קלאונידיס הייתה שלא היה להם הגדרה ברורה של מודוס בעל תו עיקרי שבו המלודיה אמורה להסתיים.
השלב הבא בהתפתחות שייך למודוסים הכנסייתיים
אבל, חשוב לציין שאין קשר בין המודוסים של יוון העתיקה למודוסים הכנסייתיים
הקשר הוא רק בשמות שנלקחו מיוון.
המודוסים הכנסייתיים התחילו בהתפתחות עוד מהמאה התשיעית בערך, ובמאה האחד עשרה הם התייצבו.
ישנם 8 מודוסים, לפני שאני אכתוב עליהם כמה ביטויים שחשוב לדעת:
Final – זה בעצם ה"טוניקה" של המודוס
Tenor – זה בעצם ה"דומיננטה" במודוס
לכל מודוס יש 2 צורות אותנטי ופלאגלי, באותנטי המודוס מושלם ב-3 תווים עליונים, בפלאגלי הוא מושלם ב-3 תווים תחתונים.
כל המודוסים ללא סימני היתק, למעט תוספת שתוזכר אחרי רשימת המודוסים.
והנה המודוסים:
1.דורי (אותנטי) – רה עד רה. הפיינאל שלו הוא רה. הטנור שלו הוא לה.
2.הייפודורי (פלאגלי) – לה עד לה. הפיינאל שלו הוא רה. הטנור שלו הוא פה. – במודוס פלאגלי הטנור הוא טרצה מתחת לטנור במודוס אותנטי של אותו פיינאל.
3.פריג'יאן (אותנטי) – מי עד מי. הפיינאל שלו הוא מי. הטנור שלו הוא דו. – הטנור לא יכול להיות סי ולכן הוא הופך לדו.
4.הייפופריג'יאן (פלאגלי) – סי עד סי. הפיינאל שלו הוא סי. הטנור שלו הוא לה.
5.לידיאן (אותנטי) – פה עד פה. הפיינאל שלו הוא פה. הטנור שלו הוא דו.
6.הייפולידיאן – דו עד דו. הפיינאל שלו הוא פה. הטנור שלו הוא לה.
7.מיקסולידיאן – סול עד סול. הפיינאל שלו הוא סול. הטנור שלו הוא רה.
8.הייפומיקסולידיאן – רה עד רה. הפיינאל שלו הוא סול. הטנור שלו הוא דו.
התו סי במול מותר רק במודוסים 5,6 ואופציונאלי במודוסים 1,2,4.
את המודוסים קשה להבין בתיאוריה ותיאורים, זה דבר שהיה חי לגמרי במוזיקה הכנסייתית, וצריך לשמוע הרבה בשביל להבין את השימוש במודוסים
את השימוש בכל תו ותו שנמצא במודוסים, בניגוד לסולמות מודוסים לא ממש מוגדרים, ובגלל זה כל שימוש במודוסים יכול להישמע שונה לגמרי.
שוב, צריך לשמוע הרבה מוזיקה כנסייתית שכתובה במודוסים כדי להבין במה מדובר, לא משהו שממש אפשר להגדיר אותו.
לדוגמא, יש את המודוסים דוריאן והייפומיקסולידיאן, שניהם מתחילים ברה ומסתיימים ברה, ההבדל הוא בתווים המשמעותיים, הפיינאל והטנור שונה, ועקב זה הם מקבלים משמעות שונה.
אותם תווים בדיוק, אבל המשיכה היא לכיוונים אחרים.
למשל בהייפודוריאן, המודוס הוא מלה עד לה, ולמרות שיש בו את התו סי בדרגה שנייה, כמעט ולא השתמשו בתו הזה.
זה מראה עד כמה לכל מודוס היה אופי חי, לכל מודוס היה את השימוש שלו.
אני לא אכנס כאן לעומק יותר מדי, מי שרוצה לחקור את המודוסים הכנסייתיים יכול למצוא ספרים בנושא
צריך להתעמק הרבה ביחסים בין הפיינאל לטנור, וביחסים שבין הטקסט למודוס.
חלק ב:
במהלך השנים המודוסים הוחלפו בסולמות מג'ור\מינור שאנחנו מכירים כיום, ככה הדברים קרו:
במעבר לפוליפוניה אחד השינויים שבוצעו במודוסים היה הטון המוביל, כלומר חצי טון בין דרגה שביעית לדרגה שמינית, את השינוי הזה עשו כמעט בכל המודוסים.
בנוסף החליטו שהדומיננטה תהיה בכל המודוסים הדרגה החמישית, ולא עוד דומיננטה שונה למודוס פלאגלי לעומת אותנטי.
בנוסף הגיעו למסקנה שבאקורד של הדומיננטה, אם מגביהים את הטרצה של האקורד, מתקבל אפקט מעבר טוב יותר אל הטוניקה.
ולכן התחילו להגביה את הטרצה של אקורד הדומיננטה, מה גם שהטרצה היא אותה דרגה 7 שמובילה אל הטוניקה במודוס.
הדו במודוס דוריאן הוחלף לדו דיאז, והפה במיקסולידיאן שונה לפה דיאז, במודוס האיאולי הסול שונה לסול דיאז
לעומת זאת במודוס פריג'יאן הרה נשאר כמו שהוא, רק לעיתים רחוקות השתמשו ברה דיאז.
לאחר מכן שמו לב שכמעט ברוב המקרים יוצא שהאקורד של הטוניקה שמסיים קטע הוא אקורד מינורי
מה שהביא לשינויים, במודוס דוריאן התו פה הוגבה לפה דיאז, בפריג'יאן הסול שונה לסול דיאז, ובאאוליאן הדו לדו דיאז.
עכשיו בנוסף, כל פעם שהייתה ירידה והיה צורך להשתמש בסי, נעשה במקום שימוש בסי במול.
אבל בעלייה הסי היה נשאר כמו שהוא.
ובכל מקום שבו היה צורך להימנע מהטריטון פה – סי, נעשה שימוש בסי במול, ובכלל באותה תקופה התפתח המעבר הכרומאטי מתו אל תו,
אז הרבה פעמים כשהיה צריך לעבור מפה לסול, היו משתמשים בפה דיאז, זה יצר מעברי אקורדים ותווים חלקים ויפים יותר.
גם בהקשר הזה כדאי למי שמתעניין להתעמק בקטעי המוזיקה של העבר ולראות מה היה נהוג לעשות בכל מודוס, והשימוש באופי של כל מודוס והשינויים שתיארתי פה.
בשנת 1547, אדם בשם גלארינוס הציג 4 מודוסים נוספים:
מודוס תשיעי, איאולי מלה עד לה. (מוכר כיום כתבנית מינור)
מודוס עשירי הייפואיאולי, ממי עד מי. (מוכר כיום כפריגי)
מודוס 11 יוני, מדו עד דו. (מוכר כיום כתבנית מג'ור)
מודוס 12 הייפויוני, סול עד סול. (מוכר כיום כמיקסולידי)
המודוסים האלו הפכו להיות הכי נפוצים, ודחקו את המודוסים הישנים יותר הצידה.
בפוליפוניה של המאה השש עשרה, נעשה שימוש עיקרי בחמישה מודוסים בלבד: דוריאן, פריג'יאן, מיקסולידיאן, איאולי, יוני.
עוד דבר השתנה בהמשך, מלחינים היו מטרנספזים את המודוסים למיקום אחר, כדי שהשירה שלהם תהיה יותר קלה, ושהצלילים יהיו בתווים אחרים.
למשל היו מטרנספזים את מודוס דוריאן לסול עד סול עם במול על סי.
או פריג'יאן ללה עד לה עם במול על סי.
וכן הלאה.
אפשר להבחין בנתיים שההבדל המשמעותי בין המודוסים לסולמות הוא בתו המוביל מדרגה שבע לטוניקה, שבמודוסים לפעמים משתמשים בו ולפעמים בטון שלם.
או לחילופין הבמול על סי שמגיח לפי צורך מלודי, וכמו כן ההגבהה של הטרצה בחלק מהאקורדים.
מה שמראה לנו על חופש גדול יותר במודוסים לעומת הסולמות מג'ור\מינור.
לכל מודוס יש הרבה יותר אפשרויות אקורדים מאשר לסולמות מג'ור\מינור, בגלל החופש שהוזכר, כמעט על כל דרגה במודוס יש לנו אפשרות לשני אקורדים, או מינור או מג'ור, לפעמים מוקטן ומג'ור וכו'
אפשר גם לשים לב שבתקופה המודרנית יש לנו 2 סולמות בלבד, מג'ור ומינור, שאומנם אפשר לטרנספז אותם אבל עדיין האופי של המרווחים נשמר..
בעוד שבתקופת הפוליפוניה השתמשו בערך בחמישה מודוסים, כל אחד והמאפיין שלו.
עם הזמן הבחינו שרק ביוני ואיאולי יש יציבות טונאלית משמעותית, וכמו כן הבחינו שהמלודיה וההרמוניה זורמות טוב יותר באותם מודוסים.
ככה הגיעו אל המג'ורי והמינורי, הסולם הקטן והסולם הגדול.
אחרי זמן מה גילו שבסולם המינורי החיסרון של צליל מוביל משפיע לרעה על ההרמוניה ועל יצירת המתח, ולכן מגביהים במינור הרמוני את הדרגה השביעית.
כמו כן גילו שבסולם מינור הרמוני יש בעייה מלודית בין דרגה 6 לדרגה 7, בעקבות ההגבהה של דרגה 7 נוצר טון וחצי (סקונדה מוגדלת) בין הדרגות האלו, דבר שמפריע מלודית
וכך נוצר לו המינור המלודי עם דרגות 6,7 מוגבהות בחצי טון.
מאמרי תיאורית מוסיקה 